החלטה בתיק עת"מ 23210-11-10

עותר 1 הגיע ארצה בשנת 1992 על פי אשרה מסוג ב/2, ועבד בתחום הסיעוד. מעסיקו האחרון נפטר בשנת 2008 ומאז שוהה הוא בישראל שלא כחוק.

עותרת 2 נכנסה לישראל בשנת 1995, ובשנת 1997 ילדה את בתה, עותרת 3, בישראל. על פי הנטען, עותר 1 הוא אביה של עותרת 3. בשנת 2006 קבלה עותרת 3 מעמד קבע בישראל ואילו עותרת 2 קבלה מעמד של תושבת ארעי מסוג א/5, מכוח החלטת ממשלה 156 מיום 18.6.2006. עותר 1 לא נכלל בבקשה לקבלת מעמד, ככל הנראה משום שלא הייתה לו זכות לכך על פי הוראותיה של אותה החלטה.

החל משנת 2008 מנהלים העותרים הליכים שונים, שלא זה המקום לפרטם, על מנת להביא להסדרת מעמדו של עותר 1 בישראל. בין היתר, בעקבות עתירה קודמת שהגיש, הובא עניינו בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, וזאת לנוכח מצבה הרפואי של עותרת 3. ביום 22.8.2010 דחתה הוועדה את הבקשה, לאחר שמצאה כי אין במצבה הרפואי של עותרת 3 משום טעם הומניטארי חריג המצדיק מתן מעמד בישראל לעותר. מכאן העתירה.

בעתירה נטען, בין היתר, כי היה על המשיב להעניק לעותר מעמד מכוח החלטת ממשלה 156 משנת 2006. אלא שהעותר מעולם לא פנה לגוף המוסמך בבקשה להחלת החלטה 156 על עניינו, וכשהגיש עתירה מנהלית בשנת 2008 הסכים למחוק אותה על מנת שעניינו יבחן בפני הוועדה הבינמשרדית. מכאן, שאין יכולה עוד היום לעמוד על הפרק כל טענה המופנית כנגד תחולת החלטת ממשלה 156 על העותר.

בנוסף נטען בעתירה, כי החלטת הוועדה הבינמשרדית התעלמה מן החומר הרלבנטי בעניין מצבה הרפואי של עותרת 3, וכי על כן החלטתה בלתי סבירה.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 17.2.11, טען ב"כ העותר כי החלטת ממשלה 2183 שנתקבלה ביום 1.8.2010, ואשר בדומה לקודמתה, עוסקת במתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק ולהוריהם, חלה על העותר, על אף שעותרת 3 שוהה בישראל כדין מכוחה של החלטת הממשלה הקודמת. ב"כ העותר טען, כי החלטה ברוח זו ניתנה בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, אולם לא היה בידו להפנות לפסק הדין עליו ביקש להישען.

בסופו של הדיון הוסכם, כי ב"כ המשיב יודיע לבית המשפט את עמדתו בכל הנוגע לתחולת החלטת הממשלה על עניינו של עותר 1. בנוסף התחייב המשיב לשקול את המלצתי לפיה יינתן לעותר מעמד ארעי בישראל עד שתגיע עותרת 3 לגיל 18.

הודעה על עמדת המשיב ניתנה רק ביום 14.4.11. בהודעה נאמר כי הגורם המקצועי במשרד מוכן לשוב ולשקול את עניינו של העותר פעם נוספת, לאור הערות בית המשפט, ולפיכך נכון הוא להעביר את העתירה לבחינה מחודשת של הוועדה הבינמשרדית. עם זאת, מאחר שאין ראיה לטענה לפיה עותר 1 הוא אכן אביה של עותרת 3, התנה המשיב את בחינת העניין מחדש, בהמצאת פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בעניין אבהותו של העותר. אשר לתחולת החלטה 2183 טען ב"כ המשיב כי זו אינה יכולה לחול על עניינו של העותר על פי לשונה המפורשת, שכן ההחלטה באה להסדיר את מעמדם של ילדים השוהים בישראל שלא כחוק, בהתקיים התנאים המפורטים בה, והילד הוא העוגן מכוחו מקבל גם ההורה מעמד בישראל. ואילו בענייננו עותרת 3 היא כבר בעלת מעמד של קבע מכוח החלטת ממשלה 156, ולפיכך אינה יכולה לפנות מכוח החלטה 2183 ולהסדיר בדרך זו את מעמדו של עותר 1.

ב"כ העותרים שב וטען, כי יש להחיל על העותר את החלטת הממשלה מאוגוסט 2010. בדיון נוסף שהתקיים ביום 9.6.11, הציג ב"כ העותר מסמכים המעידים על החמרה במצבה הרפואי של עותרת 3, וביקש הזדמנות נוספת להציג בפני בית המשפט את פסק הדין אשר קבע, לטענתו, כי יש להחיל את החלטת הממשלה האחרונה גם על שוהה בלתי חוקי, אשר ילדו שוהה בישראל כחוק.

בסופו של דבר צרף ב"כ העותרים את פסק דינה של כב' השופטת ר' רונן בעת"מ (תל-אביב) 39084-09-10) לתמיכה בטענתו. עיון בו מלמד, כי המדובר בעתירה בה נדון עניינה של ילדה, שהיא אזרחית ישראלית, אשר אימה, השוהה בישראל שלא כחוק, מגדלת אותה כאם חד הורית, ללא סיועו של האב. מאחר שמשמעות דחיית העתירה הייתה שהילדה, שהיא אזרחית ישראלית, לא תוכל להמשיך ולחיות בארץ משום שאימה - המגדלת אותה בגפה - תיאלץ לעזוב, החליט בית המשפט את אשר החליט. פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, בימי שביתת הפרקליטים, ואינו עוסק בהרחבה בניתוח החלטה 2183, שכן עניין זה לא נדון כלל לפניו בשל אי התייצבות הפרקליטות.

מנגד הפנה ב"כ המשיב לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופטת מ' סוקולוב) בעת"מ 46103-10-10, בו נדונה ונדחתה טענה דומה לטענה שלפניי. ב"כ המשיב הודיע, כי ערעור על פסק דין זה תלוי ועומד בבית המשפט העליון (עע"מ 1583/11).

על פניו, מתעוררת שאלה פרשנית לא פשוטה ביחס למשמעות הוראותיה של החלטה 2183, ולפרשנות התכליתית הראויה של הוראות אלה. אין ספק, כי החלטה זו, כמו גם הקודמת לה, באה להיטיב עם ילדי שוהים שלא כחוק, בתנאים האמורים בה, וביסודה התפישה כי טובת ילדים אלה כוללת גם מתן מעמד, ולו ארעי, להוריהם. לפיכך, העובדה שהילד זכה במעמד של קבע מכוח החלטה קודמת, בעוד שהורהו לא נכלל בבקשה מסיבה זו או אחרת, אינה שוללת, על פניו, את האפשרות הפרשנית אותה מציע ב"כ העותר. כאמור לעיל, סוגיה דומה תלויה ועומדת בערעור בפני בית המשפט העליון, ונראה כי נכון יהיה להמתין להכרעתו, על מנת שהמשיב יבחן את הנובע מפסק הדין, לכשיינתן, על עניינו של העותר.

עם זאת, ובמקביל, נראה כי נכון יהיה לשוב ולבחון בפרק הזמן שיחלוף עד להכרעת בית המשפט העליון את ההיבט ההומניטארי של העתירה שלפניי, כפי שהתחייב לכך ב"כ המשיב. על פי הודעתו,  עניינם של העותרים יוחזר לעיון מחדש בפני הוועדה הבינמשרדית, בכפוף לכך שהעותר יציג את פנייתו של בית המשפט לענייני משפחה, בהליך לקביעת אבהותו, תוך הבהרה שהיה ויתברר כי אין העותר אביה של עותרת 3, יבוטל המעמד שיינתן לו על פי החלטת הוועדה, ככל שיינתן.

המסקנה האופרטיבית מכל אלה היא כדלהלן: העתירה תישאר תלויה ועומדת, ועל ב"כ המשיב לעדכן את בית המשפט לכשיוכרע הערעור בעע"מ 1583/11 הנ"ל. בהודעתו, שתוגש בבוא העת, יכלול המשיב את עמדתו ביחס לתחולת פסק הדין על עתירה זו, וב"כ העותרים יוכל, כמובן, להגיב על כך במידת הצורך. בינתיים, יוחזר עניינם של העותרים לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, אשר תשוב ותשקול את עמדתה לאחר שתומצא לה ראיה לכך שהעותר פתח בהליכי הכרה באבהות בפני הערכאה המוסמכת.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתנה היום,  כ"ט סיון תשע"א, 01 יולי 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: